במאמר הקודם (עלייתו ונפילתו (ועלייתו שוב?) של החינוך המקצועי בישראל) דיברנו על עלייתו ונפילתו של החינוך המקצועי ועל כך שלאחר שנים של הזנחה החליטה מערכת החינוך לשקמו ולפתחו.  מתוך כך צפה ועולה השאלה מיהו אותו חינוך טכנולוגי/מקצועי בו אנו מעוניינים. מהן מטרותיו?

החזרה איננה פשוטה. החינוך המקצועי בישראל  כפי שראינו נולד בחטא והוכתם  בחטא ההסללה, ההפליה העדתית  וההזנחה המתמשכת. כיצד לא חוזרים על טעויות העבר? בעיקר כאשר החינוך המקצועי כן, בין השאר, נותן מענה לתלמידים בעלי יכולות לימודיות חלשות, או מסוגל לספק אופק תעסוקתי לבני השכבות החלשות. האם נכון להיכנס שוב אל הפינות  המורכבות הללו?

אחת מן הסיבות העיקריות לקמבק, לחזרה מחדש  של החינוך המקצועי הן הדרישות של צה"ל ושל התעשייה בעובדים בעלי מיומנויות טכניות. אך הדרישה הזו מציבה לאנשי חינוך אתגר לא פשוט.

במשך שנים הדפו קברניטי  מערכת החינוך את דרישות התעשייה בטענה כי: "מערכת החינוך איננה חברת כוח האדם של התעשייה"

אנו שולחים את ילדינו לבית הספר על מנת לספוג ערכים, ללמוד, להתפתח ולרכוש השכלה רחבה. בית הספר אינו מרכז  לקורסי הכשרה שמטרתם להכשיר עובד למקצוע מסוים.  הצורך בידיים עובדות הוא לגיטימי אך אנו שולחים את ילדינו לא כדי שלמפעל כלשהו יהיו עובדים, מטרות החינוך  הן רחבות הרבה יותר מאשר הכשרה לקראת השמה מקצועית.

ואכן, באיזו מידה לגיטימי לבנות מערכת חינוכית שמטרתה מענה לצורכי התעשייה? או השוק בכלל?

ואולי, בבואנו לבנות את מערך החינוך הטכנולוגי החדש, עלינו לצאת מנקודת מוצא כי מדובר בשדה חינוכי טהור, וכך להתייחס ליעדים אותם אנו מעוניינים להשיג? ההערכה היא כי לפחות שליש מהתלמידים מרגישים מחוברים לחינוך מעשי ולא תיאורטי. אותם תלמידים, המגיעים מכל רמת היכולת הלימודית, מתפתחים באופן מיטבי לא דרך לימוד עיוני  אלא דרך התנסות  מעשית. החינוך  המקצועי טכנולוגי מעמיד שפה פדגוגית עצמאית כאופציה נוספת במקביל לחינוך העיוני.

האם ניתן לשלב את ההיבט של הצורך התעסוקתי/הכלכלי עם הפדגוגיה של החינוך המעשי?

לגבינו, הצוותים החינוכיים בתכניות השונות של תעשידע כל השאלות הללו אינן תיאורטיות כלל. היא ארגון שמיקם את עצמו על הצומת הלוהטת שבין עולם התעסוקה לעולם החינוך. תעשידע חובשת מבחירה את שני הכובעים  ורואה לעצמה את הזכות לייצג את האינטרסים של התלמידים ושל הצרכים  המשתנים של העולם שבחוץ. כמעט בכל תכנית  תעשידע אם זו התנסות  מעשית במוסך או בחברת תכנה לילדי החטיבות העליונות ואם זה תוכניות מדעיות טכנולוגיות לילדי חטיבות הביניים  הנפגשים עם היישום של החומר הנלמד  בתעשייה מול מהנדסים, מנטורים מקצועיים ובעלי מקצוע שונים, המתח המובנה הזה תמיד נמצא שם.  התשובה איננה פשוטה. במהלך העלאת השאלות הללו נזכרתי

במאמרו של פילוסוף חינוכי יהודי אמריקאי בשם ישראל שפלר: “Reflections on Educational Relevance” שנסוב על החינוך המעשי. שפלר  אומר ששום מדינה  בהשקעה האדירה שלה בחינוך לא יכולה להתעלם מצורכי החברה, הכלכלה והמשק, והיא חייבת להביא אותם בחשבון אל תוך מערכת החינוך. כלומר החינוך חייב לשרת את צרכי המדינה, החברה והקהילה.  אך מן הצד השני מזהיר שפלר את האחראים לחינוך שלא להיכנע  לתכתיבים ודרישות של המדינה, החברה והקהילה בנושאים חינוכיים, אם אלו נתפסים כלא ראויים, או כמנסים לשמר מודלים ותפיסות  קיימות שאנשי החינוך סבורים שיש לאתגרם.

החינוך הטכנולוגי מקצועי  צריך לייצג את הצורך הציבורי לאו דווקא כפי שהוא אלא כפי שאידיאלית הוא צריך להיות, כלומר אנו כאשי חינוך צריכים לתפוס עמדת חזון ומנהיגות בבואנו לעצב את דמותו של הדור הבא למען החברה בה ישתלב.

מדינת ישראל זקוקה לעובדים טכניים מוכשרים בתחום התעשייה והשירותים ולשם כך היא פותחת בתי ספר ומגמות לימוד, אך תפקיד בית הספר איננו לספק מכסות של עובדים אלא ליצור את  הבוגרים האידיאליים אשר יחונכו לקדם אותה לעיתים תוך כדי השמעת ביקורת, תוך פעולה למען רפורמות ומאבק לשינוי. חינוך מעשי טוב לא מספק עובדים צייתנים אלא להיפך עובדים ביקורתיים בעלי חוט שידרה ומחשבה עצמאית.

כשתעשידע חושפת תלמידים להתנסות מעשית במוסכים או בחברות תוכנה היא איננה מכינה פועלים למקומות עבודה אלו (אם כי אם יקרה הדבר תהייה זאת תוצאה רצויה וראוייה שבמקביל יש לשאוף אליה), גישת הלמידה במקום העבודה ((work base learning חותרת לבנייה והתפתחות של סקרנות, יצירתיות ובבניית מסד של ידע רחב בתחומים הטכנולוגיים זאת  מתוך התמודדות עם אתגרים העולים  מן העולם האמיתי שמחוץ לכתלי בית ספר.

הנערים והנערות הרי יתגייסו לצבא, יעבדו במלצרות או בכל עבודה מזדמנת אחרת ורק אחרי שישובו מהטיול הגדול במזרח יבחרו במסלול לימודים או התפתחות מקצועית. אנו חיים בעידן של אי ודאות. איננו יודעים כיצד ייראה שוק העבודה בעוד שנה, חמש, או עשר שנים. תהייה זו יוהרה, לא רק פטרנאליזם,  לחזות ולהתאים לנער או נערה  מקצוע ספציפי במקום עבודה ספציפי. תעשידע שמה לעצמה מטרה להקנות לתלמידים כלים באופן רחב ועמוק  להתמודדות בעולם טכנולוגי משתנה אם בצורה של הסמכות מקצועיות משמעתיות, אם ביציאה לקורסים מקצועיים מגוונים ב"עולם של הגדולים" ואם  בנסיון לאמץ מודלים של חניכה  וקשר ישיר  למקומות עבודה ובעלי מקצועות שונים. מן התהליך הזה יעלה ויצמח  האדם, העובד, שלא רק ישתלב אלא יוביל ויתווה את הדרך של עולם התעסוקה של מדינת ישראל.