שתפו אותי

Facebook
LinkedIn
Twitter
WhatsApp
Email
Print

רוצים לקרוא עוד?

עלייתו ונפילתו (ועלייתו שוב?) של החינוך המקצועי בישראל

החינוך המקצועי – טכנולוגי סבל עשרות שנים מביקורת ותדמית בעייתית בקרב הציבור בישראל. בשנים האחרונות מתחוללת מהפכה במערכת החינוך באופן בו מתייחסים לחינוך הטכנולוגי מקצועי. תלמידים כבר לא רואים בו חינוך סוג ב' ואנשי חינוך מבינים את חשיבותו לעתידו של התלמיד. יחד עם זאת, הדרך לחינוך טכנולוגי מקצועי איכותי עוד ארוכה וההיסטוריה מאפשרת לנו ללמוד איך לעשות את זה נכון.

מאמר ראשון מתוך סדרה בת שני מאמרים. לחלק השני בסדרה: חינוך מקצועי – תהיות על הרווח בין צורכי הכלכלה וההתפתחות האישית

התפתחותו של בית הספר המקצועי באירופה

האיכר הצמית, שחרש  בימי הביניים את אדמת האציל המקומי, נולד אנאלפבית וכך גם מת. לא הוא ולא ילדיו זכו ולו לשעה אחת של לימוד  בבית ספר לאורך ימי חייהם. אך גם אדונו, בעל האדמות המקומי, סביר להניח שלא ידע צורת אות. 99% מתושבי היבשת  שעתידה להשתלט על העולם לא ידעו קרוא וכתוב, ומעולם לא הלכו לבית ספר כלשהו. המערכת החינוכית הייתה מצומצמת לילדי האצולה הגבוהה  ולאנשי הדת – הנזירים והכמרים שמתוכם יכול היה המלך לבחור לו את מעט הפקידים להם היה זקוק בניהול הממלכה.

תלמידי בבית ספר מקצועי לומדים מיומנויות עבודה עם עץ

בית הספר המודרני נוצר רק בתקופת המהפכה התעשייתית ותפקיד הידע בו היה משני. תפקידו העיקרי היה שמרטפות להורים הפועלים העובדים בתוספת  חינוך לערכי חריצות ומשמעת, כך שבגיל 12 יהיו הילדים מוכנים לעבודה במפעל.

במקביל נוסדו גימנסיות לבני המעמד הגבוה או הבינוני גבוה, בתי הספר בהם החלו ללמוד בגיל עשר, שאפשרו אחר כך לימודים באוניברסיטאות. בראשית המאה העשרים רק חלק קטן מאד באוכלוסייה למד בגימנסיות  הללו, או באוניברסיטאות. עם הזמן ועם התחזקות המעמד הבינוני גדל מספר הלומדים בגימנסיות – שניתן לקרוא לה מערכת החינוך העיונית.

 

אך אם נחזור אל ימי הביניים, באותה התקופה התפתחה גם מערכת חינוכית נוספת, שלא יכולה הייתה עדיין להתהדר בשם בית ספר. עם התחזקות הערים האירופיות ועליית מעמד הסוחרים ובעלי המלאכה החלו בעלי המקצוע השונים להתאגד באגודות מקצועיות בשם גילדות. רק לחבר הגילדה  של הנגרים למשל מותר היה על פי חוק לעסוק בנגרות. מי ששאף להיות נגר היה חייב לעבור את בחינות הגילדה המקומית.  נוכל לומר כי החינוך המקצועי היה קיים  עוד בטרם נוסד מוסד בית הספר.  ילדים נמסרו כשוליות לבעלי מלאכה ושם התבצע תהליך של חניכה דרכה פעפעו יסודות אמיתיים של ידע ומיומנויות. בעל המלאכה היה צריך להכין את חניכו לבחינה והיה אחראי  במסגרת התהליך החינוכי ללמדו גם יסודות של קרוא וכתוב וחשבון  כחלק מהידיעות הנדרשות לבעל מקצוע עצמאי. מתוך המבנה הזה, במקביל להתפתחות הגימנסיות, נוסדו בתי ספר מקצועיים רבים שהכינו את חניכיהם לקראת כניסה לתאגיד המקצועי. החינוך המקצועי המערב האירופי היה חינוך פרקטי, חניכתי, ועניינו היה בביצועים מעשיים. זמן  הלימודים התחלק בין עבודה בבית המלאכה, לימוד מקצועי עיוני והשכלה כללית. מערכת החינוך המקצועית הגרמנית רבת העוצמה –  "הדואל סיסטם" – צמחה מתוך המבנה הזה.

בהדרגה נוצר  במדינות השונות מבנה חינוכי המחולק לשני מסלולים, עיוני ומקצועי. כאשר במחצית המאה העשרים נוצרו שני מסלולים פחות או יותר זהים בגודלם, כאשר לכל מסלול יש את הדירוג הפנימי שלו של מסלולים יוקרתיים יותר ופחות.

 

החינוך המקצועי בישראל

חלוקה זו יובאה לארץ ישראל והתמסדה במדינת ישראל. בתי ספר מקצועיים איכותיים שפעלו על פי המסורת האירופית כמו ברנדייס בירושלים, מקס פיין, ויד סינגלובסקי בתל אביב, ובסמת בחיפה היו בתי ספר אליטיסטיים מקצועיים שכאלו. עם קום המדינה המסורת האירופית התחזקה עם התבססותה של רשת אורט בארץ שמרכזה היה בז'נבה (לא ניתן היה לייבא ידע חינוכי  מקצועי  מגרמניה באותם הימים ולכן נבחרה למשימה שוויץ, מדינה בעלת מסורת חזקה של חינוך מקצועי). אורט ייבאה לארץ את המסורת הקלאסית המקצועית השוויצרית עם ציוד ותוכניות לימוד המיובאים משם.

 

בסמ"ת, מעבדת אלקטרוניקה, 1970

עם קום המדינה למדו רוב הילדים במסגרות חינוך מקצועי. רובן לא היו מסגרות אליטיסטיות דוגמת רשת אורט אך יש להדגיש כי גם ברמות הנמוכות יותר החינוך המקצועי בארץ לא היה חינוך מקצועי רע. במקומות רבים תלמיד יכול היה לבחור בין בתי הספר השונים ברמתם של אורט, לבתי הספר הפחות נחשבים והפחות תיאורטיים של רשת עמל ההסתדרותית. אלו נתנו תשתית מקצועית מצוינת לתלמידיהם, ועד למסגרות של משרד העבודה שכללו מחצית שבוע עבודה במפעל ומחצית לימודי מקצוע ספציפי בתחתית הסולם החינוך המקצועי.  נערים ונערות יכולים היו גם לפקוד פשוט הכשרות מקצועיות באחריות משרד העבודה שחלקן התקיימו בערבים.

 

החיבור בין מוצא אתני לחינוך מקצועי

כעבור מספר שנים, באמצע שנות החמישים, לאחר שהגיעו גלי העלייה הגדולים מצפון אפריקה, נחטא "החטא הקדמון" – החיבור בין מוצא אתני לבין חינוך מקצועי. ראשי החינוך בארץ החליטו שהילד שמוצאו מעירק, מרוקו או תימן אינו מתאים ללימודים באוניברסיטה. דבר זה לא נאמר בגלוי אך זו הייתה התפיסה על פיה פעלו. לפיכך הוחלט שהחינוך המקצועי יקלוט אליו את בני העולים הללו, את בני עדות המזרח ותושבי עיירות הפיתוח. בחלק גדול מן המקומות הללו כלל לא הייתה אופציה של לימודים בבית ספר עיוני. החינוך המקצועי הפך גם למקום ממנו אי אפשר להגיע ללימודי המשך גבוהים.

 

סיפור של הזנחה וכישלון

משלב מסוים, אי שם  בשנות השישים  הופך סיפורו של החינוך המקצועי בישראל לסיפור של הזנחה וכישלון. לבד ממספר בתי ספר מקצועיים אליטיסטיים, הרי שהמסלול החינוכי-מקצועי יוּעד למי שלא הצליחו להתקבל ללימודים עיוניים, לתלמידים הפחות מוצלחים, הנחשבים למי שסובלים מבעיות משמעת והתנהגות. בנוסף לכך, כפי שכבר הוזכר, שיטת ההסללה ששלטה בכיפה עד סוף שנות השבעים, גרמה לכך שאל החינוך המקצועי הופנו בני העולים שהגיעו מארצות המזרח ומצפון אפריקה. אלה נחשבו לחסרי סיכוי ופוטנציאל להשתלבות במערכת הלימודים האקדמיים ולכן הופנו מלכתחילה ללימודים 'מקצועיים', מבלי שנבחנו כלל אם הם מעוניינים בהם או מתאימים להם. בנוסף, עם כל משבר כלכלי  הונחתו על מערכת החינוך קיצוצים מפליגים שתמיד הופנו אל החינוך המקצועי. יש להבין כי החינוך המקצועי יכול להיות יקר מן החינוך העיוני פי שתיים עד פי ארבעה. הצורך בבניית סדנאות, מכונות וחומרים מתכלים ובעיקר ההכרח ללמוד ולתרגל בקבוצות קטנות מאד,  הפכו את  החינוך בעל התדמית הירודה  גם ליקר מאד ולפיכך יעד לקיצוצים. ההידרדרות הייתה קשה, איכות המורים ירדה מאד, והציוד הפך למיושן ובלתי רלוונטי. החינוך המקצועי הפך להיות שם נרדף למערכת חינוכית משפילה ומבזה שמתקיימים בה תנאי פתיחה גרועים שבגרועים, מבחינה נפשית, חברתית ותדמיתית.

 

בית הספר המקיף

המערכת הזו המשיכה להתקיים בעיקר מכיוון שלאוכלוסיית המזרחיים בארץ  לא הייתה ברירה רבה. הם לא נשאלו היכן ברצונם ללמוד כמו שלא נשאלו  היכן הם רוצים להתגורר. עם הזמן החלו עולים קולות המתנגדים לאותה הסללה קשוחה של בני מוצא מסוים לכיוון מקצועי מסוים והמערכת העלתה רעיון חדש: בית הספר המקיף. בית הספר היה אמור לכלול בתוכו חטיבות עיוניות ומקצועיות ובכך לאפשר לתלמיד לבחור, לא עוד הסללה  קשוחה אלא יכולת אמיתית של התלמיד לבחור על פי נטיותיו את המסלול המתאים לו.

בית הספר המקצועי ע"ש לודביג טיץ בקיבוץ יגור, (צילום: כנרי אסאיאס משה)

המציאות הייתה שונה. המסלול המקצועי שבחינוך המקיף לא קיבל משאבים להקמה של מגמות רציניות. הציוד היה מיושן וגרוע, איכות המורים נמוכה,  ותשומת הלב  האישית לילד לא הייתה מספקת. אם התלונה כנגד המסלול המקצועי עד עכשיו הייתה כנגד העדר האופציות העיוניות לילדים, בעוד שבית הספר המקצועיים החזקים יותר עוד  נתנו הכשרה טכנולוגית טובה, הרי שעתה אותם תלמידי מקיף מקצועיים סבלו מרמה נחותה הן של הפן העיוני והן של הפן המקצועי.  בבית הספר המקיף הגיעה תדמיתו של המסלול המקצועי לתהומות. התלמידים שסומנו ככישלונות מסיבות שונות הוסבו למגמות המקצועיות ללא קשר לנטיותייהם. כשהחלו תנועות המחאה המזרחיות לפעול  הן נלחמו כחלק אינטגראלי ממאבקן, בצדק, בחינוך המקצועי  שמחוץ ובתוך בתי הספר המקיפים.

 

ניצחונה של תעודת הבגרות

בשנות השישים והשבעים, כתגובת נגד להידרדרות מעמדו של החינוך המקצועי  החלו בתי הספר המקצועיים האליטיסטיים לחייב את בוגריהם בתעודת בגרות מלאה. התוצאות היו טובות, הצבא והאוניברסיטאות קיבלו בברכה את הבוגרים הללו למסלוליהם הנחשקים ביותר. גם הכיוון העיוני והתיאורטי אליהן פנו בהדרגה רוב הפקולטות בהנדסה העלה את ערך הלימודים העיוניים והוריד את ערך  הפן המעשי.  מבחינה פרקטית, העומס שהוטל על תלמידי המסלול הטכנולוגי היוקרתי לא היה כדאי. הם נאלצו לעמוד בכל הקריטריונים העיוניים בעוד שעדיין היו צריכים להקדיש שעות רבות ללימודים מעשיים סדנאיים.  אלו שהוכשרו כטובים ביותר בתחום  המעשי לא זכו לכל הכרה בעקבות הכשרה זו.

בשנות השמונים נפלטו אל  עולם האבטלה רבים מעובדי הצווארון הכחול. תהליכי האוטומציה והרובוטיקה שעברה התעשייה ייתרה עובדים רבים. מקצועות רבים נמחקו. זכור מאבקם הטראגי של סדרי הדפוס בדפוס הדיגיטאלי, מלאכות ומיומנויות רבות בתחום העץ, המתכת והטקסטיל  נצטמצמו ודעכו אט אט. בעלי מקצוע רבים הוחלפו במכונות ממוחשבות, ואיש התעשייה הפך  מאומן מייצר למפקח על המכונות המייצרות. תחומים המתאפיינים בריבוי ידיים עובדות ובמיומנויות נמוכות כמו תעשיית הטקסטיל סבלו  בצורה הרבה ביותר ועברו למדינות כמו ירדן ומדינות המזרח הרחוק.

עשור זה מסמן גם את נטישתן של מדינות רבות את ההשקעה המסורתית בחינוך מקצועי והכשרה מקצועית. ישראל מצידה הצטרפה בשמחה לתפיסה המערבית שהובלה על ידי ארצות הברית   שגרסה, באופן בלתי רשמי, כי "החומים והצהובים" יעבדו והלבנים ישבו במשרדים ממוזגים ויקבלו משכורות גבוהות. תעשיית הרכב  האמריקנית חרבה. אזורים שלמים בערי ענק  תעשייתיות כמו דטרויט ופילדלפיה קרסו והפכו לרובעי רפאים. מאזן הסחר עם הענק העולה במזרח אסיה הדרדר לתהומות מאיימים. סין לא הסתפקה עוד בתעשיות  מסורתיות והחלה לפתח גם תעשיות הי טק מתוחכמות. ארצות הברית מצאה את עצמה בגרעון מסחרי הולך וגדל מול סין.

התפיסה ההולכת ומתרחבת בצורך של תעודת הבגרות העיונית  הגיע גם אל שאר שדרות החינוך המקצועי. בתהליך הדרגתי כווצו שעות המקצוע לטובת לימודים לבחינות הבגרות. בשנות התשעים בתי הספר המקצועיים חדלו מלהתקיים, הם היו פשוט בתי ספר רגילים סוג ב'.

אך בראשית שנות האלפיים החלה תמונה זו להיות מורכבת יותר. מהפכת המידע הגדולה תפסה תאוצה. האינטרנט הפך את הידע והמידע לנגישים מאד וחינמיים. בינתיים נעצרה הצטמצמותו של השוק התעשייתי יצרני. השינויים הרדיקליים בתחום האוטומציה והרובוטיקה התייצבו ונוצרה דרישה חדשה,  הולכת וגוברת לעובדים טכניים בעלי מיומנויות ויכולות קוגנטיביות גבוהות. כעת, בעקבות החרבתן של מערכות החינוך וההכשרה המקצועיות, לא היו עובדים אלו בנמצא. בישראל נמצא פתרון מקומי בדמותם של  מהנדסים, הנדסאים ובעלי מקצוע שעלו מחבר העמים. למרבה השמחה, כמהגרים שרק  מקרוב באו, הסתפקו עובדים מעולים אלו במשכורות נמוכות, מה שהוסיף לתמריץ השלילי, שלא לפנות לתחומים הטכנולוגיים. עולי חבר העמים חונכו במערכות המקצועיות של ברית המועצות הסובייטית, אך מרגע שהחלו לצאת לפנסיה, ואת מקומם לא מלאו עובדים חדשים, נוצר משבר. בצה"ל ובתעשייה, שני הסקטורים הזקוקים לאנשי מקצוע טכניים בכל הרמות, החלו זועקים מרה ומפנים אצבע מאשימה כלפי  מערכת החינוך – מדוע חיסלתם חינוך המקצועי.

ובאמת , מי חיסל את החוינוך המקצועי?

בשנות התשעים למעשה נעלם החינוך המקצועי  במדינת ישראל . מי  החליט על כך? האם הייתה זו החלטה של קברניטי משרד החינוך? של ראשי האוניברסיטאות?  האם היה זה תהליך בלתי נמנע והדרגתי שנבע משינויים  בחברה הישראלית? או אולי התנערות של בני שכבות נמוכות שסירבו להיות מוסללים למה שהפך לחינוך נחות?  התשובה הנכונה  היא כניראה תמהיל של תשובות לכל השאלות הללו, ובעיקר מהווה נקודת פתיחה לשאלות נוספות: האם היה  חיסול זה מעשה עוולה או רצח מוצדק.  ולשאלות עימן אנו מתמודדים בזמננו אנו,  מה הצורך בחינוך מקצועי היום, האם רצוי וראוי להשיבו לחיים?  ואם יש צורך בו  מה צריכה להיות דמותו.

בערך בשנת 2010 חל שינוי בגישתו של משרד החינוך.  פנייה חזרה אל החינוך המקצועי. יותר ויותר סימנים הראו כי היעלמותו של החינוך המקצועי טכנולוגי מסב נזק למדינה ולאזרחיה. מדד ג'יני למשל  הראה זאת בבירור. מדד ג'יני הוא מדד הבודק לא רק את התל"ג של המדינה אלא את העושר של אזרחיה באופן לא ממוצע. המדד נתן ציון גבוה, כלומר גרוע מאד למדינת ישראל (מספר גבוה מסמן פער כלכלי  גדול בין העשירונים השונים). מדד ג'יני הצביע על תואם חזק  בין מדינות בהם החינוך המקצועי  מהווה כחמישים אחוז לפחות מהמערכת החינוכית כולה, ובין תוצאה נמוכה מאד במדד הג'יני ( כלומר פערים קטנים יותר בין העשירונים, כלומר חברה שיוויונית יותר). מדינות סקנדינביה, גרמניה, אוסטריה, שוויץ, הולנד… לכולן מעמד בינוני רחב ויציב המהווה את רובה של האוכלוסייה, ולכולן חינוך מקצועי איכותי, הפונה לאוכלוסיות רבות ומגוונות. במקביל, החלו להישאל שאלות ביקורתיות על תהליך הבגרותיזציה והאקדמיזציה אותו הוביל משרד החינוך במשך יותר משני עשורים.  מעשרים ושלושה אחוזי זכאות לבגרות בראשית שנות התשעים הגיעה המערכת בשנת 2010 לכמעט חמישים אחוז. בהתאמה עלו גם אחוזי הסטודנטים המסיימים תואר ראשון. מדינת ישראל הפכה לאחת המדינות המשכילות ביותר בעולם. ניתן היה להתווכח על איכותה של ההשכלה ומה ערכן של עשרות המכללות שנפתחו להשגת מטרה זו,  אך אין להתכחש  לעמידה המרשימה של המערכת במטרה ששמה לעצמה. השאלה שנשאלה עתה האם לא היגיעה מדינת ישראל למצב של overeducation, – ייתר חינוך,  כלומר למצב בו בסיום לימודי התואר אין שינוי לטובה ביכולת ההשתכרות של הבוגר וגם תרומתו לתל"ג (או הפריון של תפוקותיו כעובד) לא עלה. השכלה אקדמית לכשעצמה לא בהכרח תורמת (בעיקר לבני שכבות חלשות שהגיעו למכללות הפחות יוקרתיות)  ללומד או לחברה ולכלכלה בה הוא פועל.

זעקות השבר במערך הטכנולוגי של צה"ל ובתעשייה הישראלית זכו לתשומת לב חדשה, והחל תהליך הבוחן  את שיקומו ופיתוחו של החינוך הטכנולוגי. במאמר הבא אבחן את התגובה הרצינית והמקיפה ביותר להחזרתו של החינוך הטכנולוגי המעשי –  תכנית ההתנסות בתעשייה. שובו של החינוך המקצועי החזיר לשולחן הדיונים את כל שאלות העבר ועימן את  הפצעים שעדיין לא הגלידו.  המציאות החדשה אליה נכנס החינוך המקצועי החדש  הייתה שונה לחלוטין מן העולם ממנו נעלם לפני שלושים שנה, מציאות שהדבר הודאי ביותר בה הוא אי הודאות.

 

הירשמו לניוזלטר שלנו >>

סיפור ההצלחה של תמר איבגי - מדריכה בתעשיידע

"מסוגלות עצמית והיכולת לבחור באופן עצמאי את מה שמתאים לנו- זו ההכנה הטובה ביותר לעתיד מבטיח"

הכירו את תמר אבגי, סטודנטית למדעי המחשב ומדריכה בתכנית "קידום בנות להייטק" שמטרתה לחשוף נערות בכיתה ט' לעולם הטכנולוגי ולהגדיל את סיכויי השתלבותן בשוק ההייטק.

למה את כאן ?

בתור מישהי שבחרה ללמוד במגמת מחשבים בתיכון ולאחר מכן מדעי המחשב באוניברסיטה, אני רואה את הצורך בכוח אדם נשי בתעשיית ההייטק בכלל והתכנות בפרט, ולכן שמחתי כל כך שיש לי את ההזדמנות להיות חלק מהתהליך החשוב הזה שתעשיידע מקדמת.

זה לא רק ללמוד פיתוח קוד. במהלך התכנית אנחנו מדברות על פמיניזם ומגדר ונפגשות עם נשים מובילות בתעשייה.

האתגר: חשיפה

העולם שלנו טס קדימה והטכנולוגיה תופסת מקום משמעותי יותר ויותר בתעשייה.

נערות רבות אינן נחשפות לעולם הטכנולוגיה ולכן גם לא בוחרות במגמה טכנולוגיות.

זה מעגל שצריך לפרוץ אותו.

אני מקווה שעם הזמן נראה את השינוי מתרחש גם בבתי הספר- ויותר בנות יבחרו במגמות הטכנולוגיות.

איך אפשר, בעינייך, להכין את הנערות הצעירות לאתגרי העולם המשתנה?

חלק ממטרות התוכנית הוא לפתח את תחושת המסוגלות העצמית ולאפשר בחירה עצמאית .

לדעתי זאת ההכנה הטובה ביותר לעתיד מבטיח.

מסר מהמדריכה לנשות העתיד:

אל תפסיקי לשאול את עצמך מה את באמת רוצה לעשות ואיפה את רוצה להיות. את מסוגלת ליותר ממה שאת מדמיינת".

דילוג לתוכן